עגלים או עזים ומוכרות תמורת מאות אלפי שקלים ■ הסיכוי שייתפסו קטן והענישה לא מרתיעה ■ המדינה אמנם נלחמת בתופעה, אבל לחקלאים זה רחוק מלהספיק
ענת גורגיחגי עמית
לא צריך להיות מומחה גדול לחיות כדי לשים לב ש–200 העזים שחיות בדיר בחוות עין כמונים שבהרי הגליל הן משהו מיוחד. בצבע חום מוקה, ועם עיניים בצבע דבש, העזים ששועטות לעברנו בדיר המרווח יפות הרבה יותר מאלה שנפוצות בישראל. "העזים האלה הן מזן אלפיני, וייבאנו אותן במיוחד מצרפת ומארה"ב", מסביר פלג אברוצקי, אחד הבעלים והמנהל של חוות כמונים שבצפון. "היתרון הגדול שלהן על פני עזים מקומיות הוא בתפוקת החלב המוגברת". אברוצקי התחיל לייבא את העזים לפני כעשור, בעלות של אלפי שקלים לעז, ומאז הן מתרבות. על במה קטנה בחלקו המזרחי של הדיר נמצאים כמה עשרות גדיים שרק נולדו.
העדר הזה הוא מושא גאוותו של אברוצקי ומקור פרנסתו העיקרי. חלב העזים משמש לייצור גבינות, שמשווקות ישירות לצרכן במעדנייה הקטנה שנמצאת במקום ובמסעדה שלצדה, ונמכרות גם לרשתות ארציות כמו טיב טעם ועדן טבע מרקט. העזים האלה הן גם יעד אטרקטיבי מאוד לגנבים. "באופן יחסי גנבו ממני עזים מספר קטן של פעמים", אומר אברוצקי,
העדר הזה הוא מושא גאוותו של אברוצקי ומקור פרנסתו העיקרי. חלב העזים משמש לייצור גבינות, שמשווקות ישירות לצרכן במעדנייה הקטנה שנמצאת במקום ובמסעדה שלצדה, ונמכרות גם לרשתות ארציות כמו טיב טעם ועדן טבע מרקט. העזים האלה הן גם יעד אטרקטיבי מאוד לגנבים. "באופן יחסי גנבו ממני עזים מספר קטן של פעמים", אומר אברוצקי, "אבל זה היה טראומטי מספיק בשביל שלא אשן טוב בלילה".
הפשיעה החקלאית, שאליה מתייחס אברוצקי וכוללת בין היתר גניבת צאן, בקר, טרקטורים ומכונות השקיה, היא אחת הבעיות הקשות שעמן מתמודדים חקלאים בישראל. מדי שנה נרשמים כ–400 מקרי גניבה באזור הצפון, וההערכה היא שהמספר האמיתי גבוה יותר, ואינו מדווח. בדרום המצב אף קשה הרבה יותר, והחקלאים מדווחים על "מערב פרוע". על פי החקלאים, הנזקים כתוצאה מהפשיעה החקלאית נאמדים במיליוני שקלים בשנה.
"הרבה חקלאים שאני מכיר החליטו לסגור את העסק לאחר שספגו גניבות", אומר אברוצקי. "גם אני כמעט איבדתי ברגע אחד את כל מה שהיה לי. למזלי, הסוף היה שונה". אברוצקי מתייחס לאירוע שהתרחש לפני קצת יותר משש שנים, בינואר 2009, במהלך מבצע עופרת יצוקה. "זה היה ביום שחזרתי משירות מילואים בעזה", מספר אברוצקי. "אבי, שהיה אז בן כמעט 80, נשאר בחווה. סביב הדיר יש גדר חשמלית, ואני מקבל הודעות לטלפון הסלולרי בכל פעם שיש התרעה, חשש לחדירה או תקלה, ואם המערכת לא מתוחזקת יש גם התרעות שווא. בזמן השהות בעזה לקחו מאתנו את הטלפונים, וכך במשך כמה שבועות המערכת לא תוחזקה ולא קיבלתי התרעות. לא ידעתי מה מצב המערכת.
"כשחזרתי הביתה, כשעוד הייתי הפוך לגמרי מהאירועים בשטחים, קיבלתי התרעה אחת לסלולרי וחשבתי שזה מהגשם או משהו כזה. למחרת ב–5:00 בבוקר התקשר אלי העובד בדיר ואמר לי שאין עזים. שהסככה ריקה. היו לי אז 120 עזים שהבאנו מאוסטרליה שש שנים קודם, ובעמל רב הצלחנו להתאים אותן לאקלים הישראלי ולהבין את הצרכים שלהן. הרגשתי נורא, כל העסק נגנב".
אברוצקי זינק למכוניתו ויצא מיד בעקבות הגנבים. "הפצתי דרך חברים תמונות של העזים, התחקיתי אחרי עקבות כלי הרכב, הפעלתי את כל מי שיכולתי, המשטרה נרתמה לעניין, ובעבודה משותפת ועם קצת מזל גילינו שהן נמצאות בכפר עזריה, ממזרח לירושלים. בעל המקום אמר שהעזים שלו, וחובת ההוכחה היתה עלי. הבנתי שאני בבעיה, מה גם שהכפר לא נמצא בשטח ישראל והחוק שלנו לא חל עליהם. ידעתי עד כמה זה מסובך, כי כמה שנים קודם גנבו לי עזים, ואף על פי שמצאנו אותן בכפר סמוך, זה לא הספיק. במקרה ההוא, לאחר מסכת אירועים קשה, הגנבים עמדו למשפט, ואחרי הליך ממושך שבו הייתי נתון גם ללחצים ולאיומים מצדם, הם קיבלו קנס של 1,000 שקל על אחזקת רכוש גנוב. ידעתי שהפעם זה חייב להסתיים אחרת".
לאחר שמצאו את העזים, נכנסה המשטרה לתמונה ולאחריה הפרקליטות. "חקירת המשטרה במקרה הזה לא היתה מביישת גם חקירת רצח מסובכת", אומר עו"ד תומר שורץ, לשעבר הממונה על המאבק בפשיעה חקלאית בפרקליטות צפון וכיום עורך דין פרטי העוסק בתחום הפלילי. "הכל היה פה: מעקב, איכון טלפונים, חקירות, עד שנמצאו האשמים והובאו לדין. בסופו של דבר העדר הוחזר למקומו, למעט העזים שכבר נמכרו או נשחטו, והגנבים נשלחו לכלא לארבע שנים וחצי".
מה השתנה בין שני המקרים?
"הרבה מאוד. ההתמודדות עם פשיעה חקלאית בכלל ובאזור הצפון בפרט עברה דרך ארוכה בעשר השנים האחרונות, והמקרה של חוות עין כמונים הוא דוגמה בולטת לזה, אבל לא היחידה".
העדר נגנב, העסק נסגר
"במשך השנים הפשיעה החקלאית עברה שינויים רבים", אומר שורץ. "זה התחיל מכמה גנבים מקומיים, שמתגוררים בסמוך ליישובים חקלאיים יהודיים וערביים, ונוסעים 100 או 200 מטר במשאית קטנה, גונבים טרקטור או כמה עשרות כבשים, שוחטים אותן מיד או מוכרים אותן".
ברבות השנים התחום השתכלל. "הגנבים הבינו שלחקלאים קשה להצר את צעדיהם. ניקח לדוגמה, בעל עדר ברמת הגולן עם שטחים עצומים. אין לו שום דרך להגן על העדר שלו, והגנבים הבינו את זה. מבחינתם זה היה רווח נקי ומהיר, כמעט בלי סיכון. לפני כ–15 שנה התחילו לצוץ כנופיות מאורגנות. במקום משאית קטנה, מגיעים כמה כלי רכב מסודרים, עם אחד שפותח ציר ואחר שמשקיף שלא מגיעים כוחות משטרתיים. הם פועלים כמו כנופייה מאורגנת לכל דבר, עם כל האמצעים, כמו טלפונים חכמים שמוחלפים ואמצעי הגנה שונים. במהלך השנים התופעה התרחבה, והפגיעה בחקלאים היתה קשה. בצפון לבדו היו בתחילת שנות ה–2000 כ–1,000 גניבות בשנה. חקלאים רבים לא עמדו בזה, פשטו את הרגל או סגרו את העסק. למרות הלובי החקלאי החזק, שום דבר לא עזר".
הקושי של החקלאים לא היה רק נוכח הגניבות: שורץ ואברוצקי מסבירים כי פרמיית הביטוח על הבקר והאמצעים החקלאיים היתה גבוהה מאוד, וחלק גדול מהחקלאים העדיפו שלא לשלם, כך שבמקרה של גניבה לא היה להם למי לפנות.
"עד 1996 החוק הקל מאוד עם גניבה חקלאית", אומר שורץ. "בשנה זו שינו את החוק העונשין והוסיפו את סעיף 393א', שהפך את עבירת גניבת הבקר והמקנה מעוון לפשע. משמעות הדבר היתה שבמקום עונש מקסימלי של שלוש שנים, אפשר לגזור עונש מקסימלי של ארבע שנים. כמה שנים מאוחר יותר הוקמה בצפון יחידה ייעודית של מג"ב, יחידת ארז, שתפקידה להילחם בפשיעה חקלאית".
יחידת ארז פועלת לצד יחידות וולונטריות אחרות שנועדו להתמודד עם הפשיעה הכלכלית, ובהם ארגון השומר החדש, שהוקם ב–2007 על ידי קבוצת פעילים "במטרה לסייע לחקלאים, לבוקרים ולכלל אזרחי המדינה בשמירה, עבודה חקלאית והחזקת השטחים הפתוחים בנגב ובגליל, מתוך תפישת ערבות הדדית ואחריות משותפת", כפי שנכתב באתר הארגון.
בשלב מאוחר יותר נכנסה גם פרקליטות צפון לתמונה בכל הכוח, והענישה על גניבות חקלאיות הוחמרה. שורץ מציג רישום פלילי של אחד הגנבים, שמראה איך ב–1992–2005 ביצע 30 עבירות ונענש ב–30 חודשי מאסר בלבד, מה שלא הרתיע אותו מלבצע עבירות נוספות. בהמשך, לאחר החמרת הענישה, הוא בילה את 2005–2012 בכלא, למעט חמישה חודשים שבהם היה משוחרר.
לדברי שורץ, בשנים האחרונות חל שילוב כוחות בצפון בין המשטרה, יחידת ארז והפרקליטות והתוצאה היא ירידה של 60% בהיקף הגניבות, מ–1,000 לכ–400 גניבות בשנה. "אם בעבר גנב ידע שיש לו סיכוי לרווח מהיר עם אפס סיכון, כיום נכנס למשוואה גורם נוסף. הסיכון שיתפסו אותו באמת נמוך, אבל אם זה יקרה, הוא עלול להיענש בחומרה, וזה כבר מרתיע".
דבריו של שורץ מקבלים תוקף גיבוי בנתונים שפירסמה משטרת ישראל, שלפיהם ב–2014 נרשמה ירידה של כ–14% בכמות אירועי הפשיעה החקלאית על כל גווניה, לאחר שב–2013 נרשמה ירידה של יותר מ–22% לעומת 2012. על פי הנתונים,
ב–2014 חלה ירידה של 39% במספר גניבות בעלי החיים לעומת 2013: ב–2014 נגנבו 1,688 גניבות ראשי צאן ובקר לעומת 3,408 ב–2013. ירידה נרשמה גם בהיקף הגניבות של הציוד החקלאי: ב–2014 נרשמו 292 אירועים לעומת 324 אירועים בשנה שקדמה לה — ירידה של כ–10%. לעומת זאת, בתחום עבירות גרימת נזק נרשמה עלייה של כ–11% במספר האירועים.
במשטרה טוענים כי הירידה בפשיעה החקלאית היא עקבית ומתמשכת לאורך העשור האחרון. ב–2006 נרשמו יותר מ–2,500 אירועי פשיעה בתחום החקלאי. כעבור חמש שנים, ב–2011, מספר האירועים הסתכם ב–1,263. מגמה זו נמשכת כאשר ב–2012 נרשמו 1,195 אירועים, ב–2013 נרשמו 940 אירועים וב–2014 נרשמו 812 אירועים. מדובר בירידה של כ–68% בכמות האירועים בהשוואה ל–2006.
המשטרה לא מציגה רק התקדמות במיגור הפשיעה, אלא גם גידול בסיכוי לתפוס את העבריין. על פי המשטרה, ב–2014 הוגשו 97 כתבי אישום נגד עבריינים וחברי כנופיות. מדובר בנתון זהה למספר כתבי האישום שהוגשו ב–2013, אך שיעור התיקים שהסתיימו בכתב אישום עלה משמעותית.
גנבו עגלות בנות כמה שעות
הנתונים המרשימים האלה לא מצליחים לעודד את חקלאי הדרום, שמתמודדים מדי יום עם הפשיעה החקלאית. לצחי מזרחי, למשל, מנהל הרפת של קיבוץ טללים, יש הערכה מדויקת לגבי הנזק הכלכלי שספג בגלל 43 העגלות שנגנבו מהרפת שלו בשני מקרים נפרדים, שאירעו בפברואר בהפרש של שבועיים זה מזה. "כל המלטה של פרה משמעותה תנובה של 10,000 ליטר חלב", הוא מסביר. "אם מניחים שכל פרה תמליט ארבע פעמים, היא אמורה לתת בחייה בין 40 ל–50 אלף ליטר של חלב. בתמחור הכנסה של 2 שקלים לליטר, המשמעות היא שכל פרה שווה 80 אלף שקל לאורך חייה. מתוך 43 הפרות שנגנבו, בערך 30 היו נהפכות לפרות מניבות. כך שמדובר עבורי באובדן הכנסות של כ–2.4 מיליון שקל".
מה המשמעות ברמת שורת הרווח?
"הרווח שלי הוא 45–50 אגורות לליטר חלב".
טללים, קיבוץ מבודד, שוכן כ–35 ק"מ מבאר שבע, סמוך לצומת משאבי שדה ולקרית ההדרכה החדשה. ביום החם שבו אנחנו מבקרים בקיבוץ, המתזים שנועדו להרטיב את הפרות החולבות כדי להקל עליהן ולדאוג שתנובת החלב לא תיפגע עובדים במרץ. בטללים חולבים כיום 550 פרות, כך שהגניבה גילמה אובדן של כ–8% מהעדר. ההחזר מחברת הביטוח על הנזק מחושב על פי שווי העגלה ביום שבו היא נגנבה. במקרה הזה מדובר על כ–1,000 שקל — שווי השוק של עגלה בת כמה שבועות. מחיר השוק של עגלה בוגרת נע בין 10,000 ל–15 אלף שקל. מחיר עגל בוגר הוא כ–8,000 שקל. הלקח שלמד מזרחי מהאירועים היה להתחיל להחזיק שומר לילה ייחודי לרפת, ולא להסתמך על השמירה הכללית של הקיבוץ.
"הנה, פה הם היו. את החדר הזה הם רוקנו פעמיים", אומר לנו מזרחי כשהוא מציג חדר שבתוכו שורה של כלובים המזכירים לולים של תינוקות. את השבוע הראשון לחייהן מעבירות העגלות בכלובים אלה, ובין הנגנבות היו גם עגלות בנות כמה שעות בלבד. הגנבים מתמקדים בעגלות הקטנות ביותר בגלל גודלן והקלות שבהובלתן. מזרחי מעריך שהאחראיות לשני המקרים היו כנופיות שונות שפעלו בנפרד זו מזו. "בסיבוב הראשון גמרו כל העגלות הקטנות שנולדו בשבועות שקדמו לו, אחרי עשרה ימים באה הכנופייה השנייה וגנבה את העגלות שנולדו בשבועיים האלה", הוא אומר.
טללים מוקף בתעלה כדי למנוע חדירות כמו זו שהתרחשה, למעט נקודה אחת שבה עומד מיכל ענק החוסם את המעבר. אבל הכנופייה הראשונה אספה די מידע מודיעיני כדי להזיז את המחסום ולחדור פנימה. הכנופייה השנייה פשוט החנתה את כלי הרכב שבו הגיעה בוואדי הסמוך, מחוץ לגדר, והוליכה את 16 העגלות שגנבה ברגל החוצה. מזרחי מעריך כי רועים מקומיים שהסתובבו סביב הקיבוץ אספו את המידע המודיעיני הנחוץ, אבל דואג שלא לכוון אצבע מאשימה לעבר שכניו הבדואים. מזרחי מעסיק ברפת שישה עובדים בדואים, ויודע שהנושא רגיש. רק השבוע בילה עם כל עובדיו בחגיגת אירוסים בשבט של אחד עובדים. גם העובדה שברחבי המדינה מגדלים ערבים סובלים מגניבות הבקר באותה מידה כמו חבריהם היהודים מעידה על כך שהגנבים לא מבדילים בין יהודי לערבי.
העגלים מהרפת של טללים לא עניינו את הגנבים, והם הותירו 13 עגלים במכלאה סמוכה. "עגלים נהפכים בגיל ארבעה־חמישה חודשים לחיות רעות, סכנת נפשות למגדלים – ובטח למי שרוצה לגנוב אותם. הנקבות נוחות יותר", אומר מזרחי.
אם הגנבים לא גונבים את העגלות כדי לשחוט אותן, מה הן עושים בהן?
"מוכרים אותן, ומי שקונה אותן מגדל אותן עם העזים. אתה רואה הרבה פעמים בשדה עדר כבשים שרועה, ולידו עומדת פרה רזה כזאת".
לגנבים יש תנאים לגדל את העגלות האלה?
"הם גנבו גם כמה שקי אבקת חלב כדי להאכיל אותן, אבל כנראה שהם לא נתנו להן חלב. מצאנו שבע מהעגלות בתל שבע, וכשהחזרנו אותן ראינו שהן לא רצו את החלב שנתנו להן, אלא רצו לאכול את עשביית החוביזה שגדלה מסביב למכלאה, שהן התרגלו לאכול בתל שבע. רק כשהן סיימו את החוביזה הן התחילו לאכול את האוכל הרגיל".
בעוד שהגנבים שפרצו לרפת של טללים התעניינו בפרות חולבות, מהרפת של קיבוץ אור הנר גנבו גם עגלים לבשר. "כבר שנים גונבים לנו את העגלים והעגלות של עדר הבקר לבשר, שמהווים את ההכנסות של העדר שלנו", אומר אדי פולונסקי, מנהל הרפת באור הנר.
מגדלי העגלים לבשר מצביעים על עליית המחירים כגורם לגל הגניבות הנוכחי. "עליית המחירים היא חלק ממגמה בינלאומית, גל תקופתי שמתרחש אחת ל–12 שנה", אומר מגדל הבקר חיים דיין, לשעבר מזכ"ל איגוד מגדלי הבקר לבשר. "כתוצאה מכך, בחודשים האחרונים יש גל גניבות של בקר בדרום. אתמול גנבו 40 עגלים בקיסריה, בבטחא נגנבו שלשום 13 כבשים".
"עליית המחירים נובעת מכך שבתקופה האחרונה המגדלים האוסטרליים לא רוצים למכור עגלים לרשות הפלסטינית", מציג פולונסקי את ההסבר שלו. "הארגונים הירוקים באוסטרליה עשו להם בעיות בגלל צורת השחיטה הנהוגה ברשות. לא רק זה, גם אנחנו התחייבנו שלא נמכור להם עגלים שאנחנו קונים מהאוסטרלים כדי לגדל אצלנו".
שמונה עגלים בסובארו
המהירות של גנבי הבקר בלתי נתפשת. בסרטון של מצלמת אבטחה בקיבוץ צאלים, המתעד גניבה מהרפת המקומית ב–2012, רואים כלי הרכב גדול שנראה מרחוק כג'יפ האמר מגיע לרפת, וארבעה חברי כנופייה יורדים ממנו במהירות וממלאים את המכונית תוך זמן קצר בעגלות. 2 דקות ו–15 שניות בלבד חולפות מהרגע שבו הגיע כלי הרכב למקום עד שעזב אותו מלא בעגלות.
פרסום
"בכל סוג של פשיעה יש התמחות, ובגניבת בקר בפרט", אומר דיין. "לא נכנסות אליו קבוצות שאינן מקצועיות ומאורגנות, ואי־אפשר להתחקות אחריהן. הדבר הראשון שהגנבים עושים הוא להוציא לעגלות את תגי המספר מהאוזניים, ואם הם לחוצים הם חותכים את האוזניים. מאחר שאין בחוק חובת סימון דנ"א, והשירותים הווטרינריים מתנגדים להקמת מאגר דנ"א כללי, לעתים קרובות אין לנו אמצעים אחרים. לפני כמה חודשים נגנבו עגלים מהרפת של קיבוץ עין השופט, והמעקב גילה שחלק מהם הגיעו לקצבים בוואדי ערה. אם היתה דגימת דנ"א, היינו יכולים ללכת אחורה עד לקצב שקנה מהגנב. במצב של החקלאים, גניבה יכולה לחסל רווח דו־שנתי או תלת־שנתי – הפסד שהמגדל לא יכול להתמודד אתו".
"הם גונבים אותם במכות של 15– 20עגלים בכל פעם", אומר פולונסקי. "הם באים עם שני כלי רכב, אחד מוביל את הגנבים ואחד נועד להוביל את הבקר. הם מגיעים עם ג'יפ יוקרתי, לנדקרוזר או פאג'רו, מכניסים לתוכו במהירות 20 עגלים. לפעמים הם מכניסים לתא מטען של סובארו שמונה עגלים. המטרה היא לקחת כמה שיותר. העובדה שזה ג'יפ ב.מ.וו או טראנו חדש גורמת לנו להיות לא ערניים. אם כלי רכב 'פושט' נכנס לקיבוץ אני ישר בודק מי זה. אם זו שברולט קבלייר אני לא מסתכל".
הם לא הורסים את הג'יפ?
"כנראה שהם מרוויחים מספיק כסף כדי להחליף את כלי הרכב מדי פעם. בכל זאת, הם לא צריכים לשלם למס הכנסה. הם באים בשתי מכוניות, כך שאם הם ייתפסו רק אדם אחד יישב עם העגלים והאחרים יוכלו לצאת מהסיפור".
ומה אחר כך, הם מגדלים אותם?
"לפעמים הם מעבירים אותם לרשות הפלסטינית, וייתכן ששם מגדלים אותם. להערכתי, העגלים מועברים לנגב הצפוני ולדרום הר חברון, ומשם הלאה".
פולונסקי טוען שאף שהגנבים מסירים את סימני הזיהוי מהעגלים, הוא יכול לזהות אותם, אבל גם כשהעגלים נמצאים ומוחזרים לבעליהם, הנזק גדול. "אנחנו מכירים את העגלים שלנו ולא קשה לנו לזהות אותם לפי הצבעים, ברק העור, הגזע וההתנהגות. מתוך 18 שגנבו מאתנו החזירו חמישה. החזרנו אותם לפה אבל היינו צריכים להחזיק אותם בנפרד. מתוך החמישה ארבעה מתו מקדחת. לפני שנה נגנבו לנו שמונה עגלים, שלושה מהם מצאנו ברהט, והצלחנו להוכיח שהם שלנו בעזרת בדיקות דנ"א שערכנו לאמהות שלהם".
מה עשו למי שהחזיק בעגלים?
"הוא טען שהוא קנה אותם בשוק. זה מצחיק כי כיום אין איפה לקנות עגלים, בשוק בבאר שבע למשל יש גמלים וכבשים, אבל אין בקר, כי הרשויות הווטרינריות לא מאשרות למכור אותו בשוק. מאחר שהוכחתי שהעגלים שלנו, הוא נעצר עד תום ההליכים. אחר כך קיבלתי הודעה שהוא נשפט למאסר של שלוש שנים, ולפני שלושה חודשים הודיעו לי שהוא השתחרר עם סיום ריצוי העונש. היתה תקופה שבה הענישה הוחמרה והם היו נכנסים לחמש שנים, אז לא היה כדאי להם לגנוב. אבל ברגע שהם נכנסים לשלושה חודשים, כדאי להם".
"לא מדברים על הפריפריה החקלאית"
"הרפתות נהפכו ליעד מבוצר", אומר ניר שני, מנהל הרפת של קיבוץ דורות, כשהוא מראה לנו את הגדר החשמלית שהוצבה שם אחרי הגניבה האחרונה. גם כאן הגיע השומר ברגע האחרון לרפת וראה את קצה הזנב של הגנבים נעלם.
"מהחתך הראשון ועד שהגיע לפה מישהו עברו בערך שבע דקות. הם פשוט הכינו את הכל מראש, וחיכו שחולבי הערב ילכו. הם מקצוענים. יש פה מסביב חפיר, אז הם ממלאים אותו. הם חתכו את הגדר החיצונית שמשמשת גם להתראה וגם לחשמול. במקרה הזה לא הפעלנו את השתתפות העצמית כי היא היתה גבוהה יותר מהפיצוי שהייתי מקבל מהביטוח, אבל מדובר בעשר חולבות שיהיו חסרות לי בשנה הבאה. זה נזק גדול בשבילנו, חתיכת חור שמשפיע על תנובת החלב. אחרי הגניבות מצאנו קבוצה של עגלים ועגלות עם אזניים חתוכות שעשויים להיות שלנו, אבל אמרתי לשוטרים שגם אם הייתי מזהה אותם, אין מצב שהם היו נכנסות אלי חזרה לרפת, כי אני לא יודע באילו מחלות הם נדבקו".
במקרים רבים עלויות הביטוח אכן לא ריאליות מבחינת המגדלים. "כדי שיהיה לי ביטוח בעדר בקר לבשר אני צריך להראות מכלאה עם שומר, גדר, מצלמות אבטחה ועוד דברים לא ישימים עבורי", אומר פולונסקי.
"כדי שישתלם לי להפעיל את ההשתתפות העצמית, הגניבה צריכה לכלול יותר מ–20 פרות". "בתקופה האחרונה יש כאן יותר בעיות שנוגעות לציוד חקלאי", אומר שני. "בשבועות האחרונים אנחנו עסוקים בקציר התחמיץ. הם גונבים מחשב של קומביין, ואז מתקשרים לבן אדם שממנו הוא נגנב ואומרים לו 'במקרה מצאנו את המחשב של הקומביין'. את הכלים היותר קטנים גונבים במלואם: ממני גנבו טרקטור קטן שהעלות שלו היתה 30–40 אלף יורו. בסוף הביטוח החזיר לנו את הכסף. הוריתי לאנשי הצוות שלי לא להתערב אם קורה משהו כזה כשהם שם, כי מי שנכנס בצורה כזאת אלימה הוא מסוכן".
גם פולנסקי מודע לאלימות של הגנבים. "הם גונבים בדרכים אלימות מאוד, ולא רק כלפי הבקר. בסרטונים של מג"ב רואים אותם פורצים בכוח מחסומי דרך של מכוניות".
"התחושה היא שגם למג"ב וגם למשטרה יש דברים קצת יותר הרי גורל להתעסק אתם", אומר שני. "נראה כאילו כל הנושא הזה נמצא בצד, כמו כל מה שקשור לחקלאות בישראל. אני לא זוכר ששמעתי על מאבקים שמתנהלים סביב זה. כולם אוהבים להתעסק באבטלה בפריפריה העירונית ולא מדברים על הפריפריה הכפרית, שבה מקור הפרנסה העיקרי הוא החקלאות".